IFRS 13 — מדידת שווי הוגן (Fair Value Measurement)

סקירה

IFRS 13 הוא תקן "מטרייה" (overarching) שאינו קובע מתי למדוד פריט בשווי הוגן, אלא כיצד למדוד אותו וכיצד לגלות עליו, בכל פעם שתקן אחר דורש או מתיר מדידה בשווי הוגן (למשל IAS 40 נדל"ן להשקעה, IAS 16/38 מודל הערכה מחדש, IFRS 9 מכשירים פיננסיים, IFRS 3 צירופי עסקים, IAS 36 שווי הוגן בניכוי עלויות מימוש). חריגים מהותיים לתחולה: עסקאות בתחום IFRS 2 (תשלום מבוסס מניות), חכירות (IFRS 16), ופריטים דמויי-שווי-הוגן כמו NRV ב-IAS 2 או value in use ב-IAS 36. הגדרת הליבה: שווי הוגן הוא המחיר שהיה מתקבל במכירת נכס או משולם בהעברת התחייבות בעסקה רגילה (orderly transaction) בין משתתפי שוק במועד המדידה — כלומר מחיר יציאה (exit price), לא מחיר כניסה. המדידה מבוססת-שוק ולא ספציפית-לישות: שואלים מה משתתפי שוק (market participants) היו משלמים, בהנחת השימוש הטוב ביותר והמרבי (highest and best use) לנכס לא-פיננסי. המדידה מתבצעת בשוק הראשי (principal market) של הנכס/ההתחייבות, ובהיעדרו — בשוק הכדאי ביותר (most advantageous market). בבחינת מועצת רו"ח הסופית, IFRS 13 מופיע כמעט תמיד כשאלת "הערכות שווי" (Valuation) שמשקלה גבוה (17%-19%), שבה נדרש לאמוד שווי הוגן של הון/פעילות חברה פרטית באמצעות גישת השוק (מכפילים) או גישת ההכנסה (DCF).

נקודות מפתח

• 1מחיר יציאה (exit price) ולא כניסה: שווי הוגן = המחיר שהיה מתקבל במכירת נכס/משולם בהעברת התחייבות בעסקה רגילה בין משתתפי שוק; אינו מושפע מכוונות הישות הספציפית אלא ממשתתפי שוק.
• 2היררכיית שווי הוגן (3 רמות) המבוססת על המקורות (inputs): רמה 1 — מחירים מצוטטים בשוק פעיל לנכס זהה (העדיפות העליונה, ללא התאמה, כמו מחיר אג"ח מצוטט בבורסה); רמה 2 — נתונים נצפים ישירות/עקיפות מלבד מחירים מצוטטים; רמה 3 — נתונים בלתי נצפים (תחזיות, מכפילים, DCF). יש למקסם שימוש בנתונים נצפים ולמזער בלתי-נצפים.
• 3שלוש גישות הערכה: גישת השוק (market — מכפילי רווח כגון EBITDA / FFO / P/E ומחירי עסקאות דומות), גישת ההכנסה (income — היוון תזרימי מזומנים DCF, מודל גורדון לערך שייר), וגישת העלות (cost — עלות שחלוף). בוחרים את הגישה המתאימה לנתונים הזמינים.
• 4Highest and Best Use (HBU) — לנכס לא-פיננסי השווי ההוגן נקבע לפי השימוש הטוב והמרבי שלו ע"י משתתפי שוק (אפשרי פיזית, מותר חוקית, וכדאי כלכלית), גם אם הישות מתכוונת לשימוש אחר.
• 5שוק ראשי / כדאי ביותר: המדידה בשוק הראשי (הנפח/פעילות הגדולים ביותר); בהיעדרו בשוק הכדאי ביותר (התמורה נטו המרבית לאחר עלויות עסקה ועלויות הובלה). עלויות עסקה אינן חלק מהשווי ההוגן (הן מאפיין של העסקה, לא של הנכס), אך עלויות הובלה כן מנוכות.
• 6שווי פעילות מול שווי הון: מכפיל המוחל על רווח לפני מימון (EBITDA) נותן שווי פעילות (enterprise value) — יש להוסיף/להפחית נכסים והתחייבויות עודפים (נטו) בשווי הוגן כדי להגיע לשווי ההון. מכפיל המוחל על רווח לאחר מימון (FFO) נותן ישירות שווי הון — אסור להוסיף שוב נכסים/התחייבויות פיננסיים.
• 7התאמות לרווח המייצג: בגישת השוק והכנסה יש לנרמל את הרווח/התזרים — לנטרל הכנסות/הוצאות חד-פעמיות (רווח הון חד-פעמי), להשאיר רווחים/הוצאות שוטפים, להוסיף הוצאות נורמטיביות חסרות, ולהיזהר מספירה כפולה (פריט שכבר כלול ברווח שעליו מוחל המכפיל אסור להפחיתו שוב).
• 8התחייבויות ומכשירי הון עצמי: נמדדים בהנחת העברה (לא סילוק) — מנקודת מבט של משתתף שוק המחזיק בפריט המקביל כנכס. כולל סיכון אי-קיום (own credit / non-performance risk) שאינו משתנה לאחר ההכרה לראשונה.
• 9גילויים: התקן דורש גילוי נרחב — רמת ההיררכיה, טכניקות ההערכה והנתונים הבלתי-נצפים (רמה 3), התאמה (reconciliation) לתנועה ברמה 3, וניתוח רגישות. שינוי טכניקת הערכה מטופל כשינוי אומדן (IAS 8).

תקנים קשורים